ראיון עם יעל כהן
חלק א': התפתחות השיטה

ריאיון  שנערך עם יעל כהן ע"י אורלי לוז במסגרת עבודת סמינריון

חלק א - התפתחות השיטה

חשבתי להתחיל ברקע,  מה הוביל אותך לתחום?

בהכשרה הפורמלית שלי אני מטפלת בתנועה ומוזיקה. למדתי גם חינוך ואחר כך טיפול בתנועה. בעצם התחום של הטיפול בתנועה הוא התחום שמאד עניין אותי תמיד, עד היום.

עם אוטיסטים אני עובדת הרבה מאד שנים, כ 24 שנים. זאת האוכלוסייה שמאז ומתמיד רציתי לעבוד אתה. בשנים הראשונות עבדתי בהנחיית יעל אופיר, מטפלת בתנועה ייחודית, וממנה למדתי הרבה. די מהר הגעתי לעבודה אינטנסיבית, מספר שעות טיפול כל פעם, כל טיפול ארך 3, 4 שעות ברצף. כך התחלתי לצאת מהתחום המאד ממוקד של התנועה.

בשלב מסוים הגיע גדי לטיפול. בשנים הראשונות העבודה עסקה ביצירת קשר, בניית אמון והרבה מאד מה שקוראים לו היום "floor time". הוא לא הראה יכולות קוגניטיביות גבוהות. כשהוא גדל חשבנו שנעלה את האפשרות של ההקלדה במחשב (כל התחום של המחשב היה מאד רחוק ממני).

איך חשבתם על זה?

היה לו אז מטפל שהעלה את הרעיון הזה. אז (די הרבה שנים אחורה) כל הנושא של המכשור היה מאד מגושם. היה בבית מחשב אחד. באיזשהו שלב העברנו את המחשב הענק הזה למרכז הבית, כדי להעביר מסר שזה מה שאנחנו עושים. התחלתי לעבוד אתו גם  בבית וגם בקליניקה. צריך לזכור שבשלב זה כבר הקשר ביני ובינו היה מאד חזק.

ואז התחיל בעצם תהליך של חיפוש, לא ידעתי בדיוק מה קורה.  אבל לאט לאט התבהר שהוא בעצם מכיר את האותיות.

אני זוכרת את הפעם הראשונה. לא היה לי מושג מה הוא מכיר מבחינת מספרים והראיתי לו. אמרתי הנה 1, 2, 3 ואחרי 9 הוא פתאום הוציא גם את יד שמאל ולחץ 1 בשמאל ועל 0 בימין ואני הייתי בהלם. מה קורה כאן? הוא בעצם יודע שאחרי 9 זה 10. והיו עוד כל מיני סימנים כאלה שהיכולת שלו היא הרבה הרבה יותר גבוהה ממה שהוא הראה.

מדי פעם ניתן לראות את הניצוצות האלו, אבל זה לא אומר שמרגע זה ניתן לראות כתיבה. עם זאת, הניצוצות מעידים שהיכולת קיימת.

אחר כך אני חושבת שהוא התחיל לעסוק בחשבון ומתמטיקה עוד לפני שהוא ממש כתב. זה היה המקום שהיה קל יותר עבורו. הוא לא היה צריך לבטא שם את עולמו הפנימי. תוך כמה חודשים אנחנו ראינו שזה לא רק שהוא יודע לספור, אלא הוא יודע גם את כל לוח הכפל, והוא המשיך להתקדם.

מה הנחה אותך כשהתחלת לעבוד אתו?

אני חושבת שקודם כל ההקשבה אליו. החיפוש. היה לי מאין מוטו טיפולי, גם לפני הכתיבה, שאני לא בדיוק יודעת מה קורה בפנים. לא באתי אף פעם ממקום של ידע. והייתה התמודדות שלי כמטפלת עם מצבי עמימות, היכולת להיות במצבי עמימות לאורך זמן. זה כמובן לא פשוט אבל בסופו של דבר זה היה כדאי.

הוא גילה מוטיבציה? ראית אצלו סימנים?

מוטיבציה זה לא משהו שהיה בלקסיקון שלו במשך שנים.

המוטיבציה התחילה להתפתח כתוצאה מהלמידה - כשהוא התחיל ללמוד תכנים שמעניינים אותו אז אפשר היה להתחיל להבחין במוטיבציה.

כיום בהחלט ניתן לראות מוטיבציה.

לאורך הדרך היו פתאום הבזקים של מילים מאד יוצאות דופן, בלתי צפויות, שאי אפשר היה להתעלם מהן. וזה מה שאפשר להמשיך ולחפש כל הזמן.

ואז התחלת לקלוט ש"עלית פה על משהו"?

התהליכים היו תהליכים מאד מאד ארוכים.

בהתחלה הוא הראה את זה לי והיה צריך אחר כך להראות את זה להורים שלו, זאת אומרת לעבוד על כך שהוא יהיה מסוגל לכתוב בנוכחות ההורים שלו.

היום אני יודעת שזה מאפיין את כולם, ולכן לרוב ההורים נמצאים בטיפולים אתי ממש מההתחלה. בכלל, נושא החשיפה אצל גדי היה נושא מאד חזק - האם אני רוצה לגלות, לחשוף, לספר.

הוא השתמש כמה פעמים במונח "סוד".  האם אני רוצה להוציא את הסוד הזה החוצה?

הייתה אצלו (ומאוחר יותר אצל נערים נוספים) הרבה פעמים חרטה מאד גדולה אחרי שהוא הוציא מילים, והיא גררה התפרצויות זעם קשות שלא היו אופייניות לו.

יש כאן עיסוק בכמה נושאים שנוגעים לשלבים הראשונים של ההקלדה  - ההתמודדות עם הציפיות של הסביבה שמתפתחות, שאלות לגבי הכדאיות של ההתמודדות הזאת, שבירה של מנגנוני הגנה, שינוי הזהות והתפקיד.

יש כאן מורכבות גדולה, כי בכל זאת מדובר באדם עם אוטיזם. יש כאן גם קושי שפתי שמוביל לכתיבה שאיננה מושלמת, וגם קושי תקשורתי, כך שיכול להיות פער ממש גדול בין מה שהם אומרים לבין ההבעה התקשורתית. אל הקשיים האלו מצטרף הקושי הרגשי וסגנון ההבעה הרגשית.

הדילמה עולה אחרי תקופה מסוימת, כאשר היכולות ברורות, ואז יש התמודדות עם דפוסים אוטומטיים אליהם מורגלים, ותהליך של עיבוד קוגניטיבי רגשי של התהליך.

אפשר להבין שאין כאן רק עיסוק בהקלדה עצמה, אלא בהתפתחות הכוללת, הרגשית כאדם.

גדי הוא כמובן ה"מייסד", כולל התהליך של היציאה מהבית ספר, מהחינוך המיוחד.

בבית הספר שלו היה מאד קשה לקבל את זה, אבל בסופו של דבר הם כן קיבלו והתחילו לכתוב אתו בתוך בית הספר. אבל התכנים לא היו מותאמים  והיה להם מאד קשה לבנות עבורו תכנית מיוחדת. אז התחלנו להוציא אותו משם לשילוב. בהתחלה לשעה בשבוע כאשר אני נכנסתי אתו לשם.

ואז עלה הרעיון של הבית ספר הדמוקרטי בקרית אונו. זה היה תהליך מאד מורכב. הייתה כבר מוטיבציה להיות, אבל גם היו פחדים וחשש גדול.

זה ממש לחצות את הגשר ולהיכנס לאיזה עולם אחר שהוא אף פעם לא היה חשוף אליו.

אבל הילדים מאד קיבלו אותו אז הייתה לו ממש הזדמנות להיחשף לראשונה לכל מיני דברים.

הוא היה שם שלוש שנים ובסוף גם ניגש לבגרות באנגלית.

כל דבר כזה היה מאבק.  פריצת דרך.

 

לפני 6 שנים בערך הגיעה פורשייה אייברסן לארץ לכנס של "מדברים אוטיזם", שם הכרתי גם את ד"ר יורם בונה. הוא הפנה אלי הורים שפנו אליו, והתחילה להיבנות הקבוצה.

לפני 5-6 שנים כבר היה לי מאד ברור מה צריך לעשות, בעיקר מבחינה מוטורית. איך צריך לסייע להם בהתארגנות, וגם לגבי כל החלק של הדיאלוג וחלקים אחרים שקשורים לשיטת העבודה.

 היום כבר יש שיטת עבודה שהיא מאד מסודרת ומאורגנת. היא עדיין מתפתחת אבל כבר יש דברים מאד ברורים. זה כבר לא היה רק גדי, אלא היו כבר נערים נוספים שייצאו מהחינוך המיוחד והשתלבו בבתי ספר דמוקרטיים, ואני צברתי ניסיון.

ומה עם גדי עכשיו? מה הוא עושה?

קודם כל הוא בחוה, על תקן של מדריך ובעיקר מורה הדרך לכולם.

אני חושבת שהוא באמת דוגמא. הוא לא צריך "לעשות", הוא חי מאד טוב ב'כאן ועכשיו', בשהייה, לא צריך להעסיק אותו כל הזמן. הוא חי בשלום עם עצמו.

איפה זה עומד היום? מה התהליכים שזה עבר בדרך?

בהתחלה זה עבר יותר מפה לאוזן. אחרי גדי לאט לאט מספר המטופלים גבר ואז גם התחילה העבודה בקבוצות, התחלתי גם להיכנס לתוך בתי הספר.

הבנתי שאני חייבת להכשיר עוד אנשים שיוכלו גם לעשות את זה. לקח לי זמן להבין שהנושא של הכשרה של אנשים נוספים צריך להיות הדבר שעומד בראש מעייני. עכשיו יש קורס מטפלים ויותר ויותר בתי ספר שמתעניינים בזה.

אני חושבת שהשלב הבא הוא באמת להכניס את זה לתוך האוניברסיטאות, סמינרים, מקומות שבהם אנשי חינוך לומדים.

בשנים האחרונות הרצתי הרבה בכל מיני מקומות וכבר יש קבלה ופתיחות. אני נמצאת כבר במקום אחר והדרך הרבה יותר ברורה לי, כך שגם אם שואלים אותי שאלה שהיא יותר אפיקורסית כזאת אני לא מתרגשת, אני באמת מקבלת את השאלה כפי שהיא.

אני חושבת שראיתי גם כבר כאלה תהליכי שינוי שאנשים עשו שאני באמת שמחה ומברכת על השאלות האלה. אני חושבת שזה טוב ששואלים.

יש כאו בעיה שקשה  מאד להוכיח את זה. הפערים אצלם מאד גדולים ואנחנו לא יכולים  בהכרח למדוד את זה  במדדים הרגילים, של אנשים בתפקוד רגיל.

מה שחשוב בעיקר להבין זה שהיכולת להתפתחות קיימת, יש יכולת למידה וגם מה שהם לא ידעו בעבר, אם יעבדו איתם על כך, הם ידעו מאוחר יותר.

בהכללה גסה, ככל שהגיל גדול יותר, התהליך נהיה הרבה יותר מורכב. יותר קשה לקבל קירבה של אנשים חדשים. עם זאת, יש אצלנו בחווה בחור מבוגר יחסית שהתחיל בתהליך לפני שנתיים. וזה מדהים, תהליך נורא מעניין, לראות איך בגיל הזה הוא עובר כזה שינוי.