ראיון עם יעל כהן
חלק ב': דמות המטפל והקבוצה

ריאיון  שנערך עם יעל כהן ע"י אורלי לוז במסגרת עבודת סמינריון

חלק ב' - דמות המטפל והקבוצה

האם את יכולה למצוא איכויות, בין אם הן כאלו שניתן לטפח ובין אם לא, של מטפל יכול להצליח בסוג הטיפול המסוים הזה?

 אני חושבת שיש כאן כמה נקודות. אנשים שבאים מהתחום, מהרקע של הטיפול הרגשי, של העבודה הרגשית, באים כבר יותר בנויים לזה כי צריך להיות אדם עם רמת מודעות מאד גבוהה, לדעת איפה אתה מתחיל ונגמר, ואיפה מתחיל האחר. זה תמיד חשוב וממש קריטי בתוך תהליך של טיפול (בכלל בתוך יחסים) אבל כאן אפילו עוד יותר. העבודה היא עם אנשים עם אוטיזם שכל הנושא של זהות אישית לא ברור - מרחב אישי, גבולות גוף, איפה אני נמצא, איפה האחר נמצא.

וכאן אנחנו באמת מתחברים לכל התחום של ה"תקשורת הנתמכת" (facility communication) שבעצם ברגע שלך כמטפל או כאדם שמלווה את ההקלדה לא ברור איפה אתה מתערבב או איפה מתערבבים בך. אם יש משהו שאני הכי בודקת אותו, גם אצל עצמי זה - איפה אני, איפה השני... נחוצה המון מודעות, מצד אחד לשמור על מופרדות ומצד שני להיות מאד אמפטי, לקבל, להכיל. וגם היכולת להתמודד עם דברים שהם לא מושלמים. זה לא כתוב באופן הכי ברור שיש, יש כאן הרבה "טעויות" אבל אנחנו מקבלים את זה ועם זה אנחנו נמצאים. היכולת לקבל מצבי עמימות.

יש פה משהו שהוא מצב ביניים. זה לא להוביל. זה לא לתמוך. זה ללוות.

גם החלק של ההקלדה זה בעצם הליווי של ההקלדה. בתחילת ההקלדה יש ליווי פיזי מסוים. המטרה היא כמובן להגיע בסופו של דבר לעצמאות. הליווי הפיזי קיים גם אם זה נגיעה באצבע בקצה הכתף. וכשהוא אינו קיים אז ישנו הליווי בנוכחות, שאנחנו יושבים ונוכחים ונמצאים.

יש עיסוק מתמיד עם השאלה של איך אפשר לעשות את זה בלי להתערב. יש כאן קושי מאד גדול כיוון שהאדם שנמצא מולי זקוק להמרצה. אם אני לא אמשיך לתת לו את ההנחיות  "קדימה, קדימה, תרים את העיניים, תושיט את היד" זה לא יתרחש, זה לא ייעשה.

אז איך אני גם עושה את זה וגם מצד שני אני לא אומרת לו מה לכתוב, אני לא ביקורתית כלפי מה שהוא עושה ואני כן יכולה רגע אחר כך להתייחס לתכנים שעלו ולא לאופן שבו זה נעשה. זה קונפליקט שקיים כל הזמן.

כמובן שתמיד בשיחה כל אחד מבין ומתייחס מתוך עולמו. זה משהו שקיים בשיח התקשורתי. הטיפול במהותו לא בא לתרגם, לא בא לפרש, אלא הוא מדבר על אסוציאציות. כשאני כמטפלת מגיבה, או כשהאנשים האחרים בחדר מגיבים הם אומרים את האסוציאציה שלהם, לא את התרגום שלהם. לפעמים זה מעודד להמשיך ולהביע רעיונות נוספים או חדשים. זה הרעיון של דיאלוג.

אנשים ששפה זה התחום שלהם - למשל קלינאיות תקשורת או אנשים שבאים מהתחום של כתיבה יצירתית, שעוסקים בשפה או בשירה, הרבה יותר קל להם להבין את מה שנכתב.  הם מסתכלים על השורשים של המילים, מנסים לעשות כל מיני חיבורים וממש מצליחים להבין את הרוח שעולה מהדברים. ככל שאנשים חשופים לכל מיני טקסטים מסוגים שונים, אם זה קפקא, עגנון או שירי רחל, אז הם יכולים להבין טוב יותר את מה שנאמר שם.

האם לאנשים אוטיסטים קל יותר להבין את הכתיבה אחד של השני?

כן. הם מבינים אחד השני הרבה יותר טוב ממה שאנחנו מבינים. בקבוצה הם יושבים מאד בסבלנות ומחכים עד שהשני כותב, שזה כבר משהו מדהים בפני עצמו. לפעמים במהלך הכתיבה את רואה שהשני כבר מתחיל לצחוק או מגיב למה שנאמר לפני שאני בכלל הצלחתי להבין. היו גם מקרים חלקים שהעירו לי על תגובות שנראו להם לא מתאימות.

כמובן שגם ביניהם יש הבדלים. זה לא שכולם חושבים אותו דבר. יש כאלה שלוקחים את החיים יותר קשה, יש מי שיותר רגוע, לוקח יותר בקלות.

לפני 4 שנים התחלנו עם הפרויקט בחוה. זה היה השלב שבו לקחתי את המטופלים האישיים והתחלתי ליצור מהם קבוצות, וכך נוסף אלמנט מאד חזק - הקבוצה. עד אז עבדתי רק באופן פרטני,  ופה התפתחה ההבנה שאפשר לעבוד אתם בקבוצות ואיזה כוח יש לקבוצה.

אז זה בעצם עלה בתוך צורך שלך?

זה עלה קודם כל מתוך צורך שלהם. הבנו שהם בעצם חייבים להתחיל לשוחח אחד עם השני. הפרויקט בחוה הוא בעצם היום הגרעין. הוא מדגים ומיישם את כל החלקים של התפיסה שלי -  זה לא רק ההקלדה, אלה התפיסה ההוליסטית שלהם כאדם שלם.

לפני שנתיים התחלתי להיכנס לבית ספר "יחדיו" בתל אביב,  כניסה לתוך בית ספר, לתוך מערכת החינוך.

יחדיו הוא בית ספר לילדים אוטיסטים, כתות א-ו, למעשה הראשון בארץ. שנה שעברה התחלתי גם לעבוד עם בית ספר "אופק" בהרצליה, גילאי 13-21, בעקבות בקשות של הורים.

איך זה נראה בפועל בבית ספר?

אני ושתי מטפלות נוספות שכבר מכירות את שיטת העבודה עובדות שם בחדר טיפולים, כאשר המטרה היא להכניס את ההקלדה גם לכיתות.

קיימת הדילמה בין טיפולים שהם עם אוריינטציה רגשית לבין ההעברה אל הכיתה, בה התכנים יותר לימודיים - תקשורתיים.

מדובר בתהליכים מאד ארוכים של שינוי התפיסה הבית ספרית, שינוי תפיסתי של הצוות. בסופו של דבר אנשי הצוות מקבלים המון כוחות מהידיעה שיש שם מי שמבין. אני חושבת שטבע האדם הוא בסופו של דבר לחפש את הטוב.

באופן טבעי יש מי שסקפטי. נדרשת החזרה של הידיעה לאורך זמן, גם ברגעים שאין כתיבה, ויש חזרה להתנהגויות שלא משקפות את ההבנה.

יש אנשים שמאד קל להם לקבל את זה, ויש גם מי שמאד קל לו להבין מה הם כותבים. הרי הכתיבה והשפה היא שונה, הבנייה התחבירית של משפט היא שונה -  לעיתים בגלל שהיא לקויה ולעיתים בגלל שככה הם חושבים אחרת.

אילו קשרים נוצרו באמת בחוה? נוצרו חברויות?

כן. קודם כל הם קבוצה. זה משהו שגם מדובר בו הרבה ואנחנו מציגים אותם כקבוצה אחת.

חלק מגיעים לחווה בימים נפרדים אבל כשהם נפגשים כולם, אז הם קבוצה.

יש ביניהם להערכתי קשר עמוק, של שותפים לדרך, של שותפים למהפך.

יש ביניהם גם מי שנפגש אחר הצהריים. זה כמובן מאד תלוי בהורים, כי הם לא יוכלו להיפגש ללא ההורים שיעזרו להם לעשות את זה.

העניין של ה"יזימה", - האם יש מקומות שאפשר לפרוץ את זה? למשל, האם יש ילדים שיוזמים שיחה?

ראשית, זה תלוי ברמת תפקוד. לרוב מדובר פה באנשים שהוגדרו בעבר ברמת תפקוד נמוכה.

אנחנו עושים כמובן הפרדה בין היכולות הקוגניטיביות לרמת התפקוד.

גם בתוך אותה הגדרת תפקוד ישנם פערים והבדלים מאד משמעותיים שמשנים את החיים שלהם מקצה לקצה. יש מי שיכול גם לומר כמה מילים ויש בכך קצת שחרור כי בכל זאת אפשר לבטא את עצמי ולסביבה קל להבין אותי מאז שהייתי קטן. יש לכך השפעה בכך שמי שרגיל לכך לרוב נבנה אחרת. הוא יכול לבוא למישהו שהוא רוצה לדבר אתו ולעמוד ליד, או שהוא יוכל לומר שלום.

בקבוצות אני רואה שינוי. אני רואה הבדלים מאד גדולים בין איפה שהם נמצאים היום לאיפה שהם היו לפני שנה, אפילו חיבור של הבעת הפנים אל התחושה. הם בעצם התחילו לעשות את החיבור בין הפנימיות שלהם לבין החיצוניות שלהם. לא "לימדנו" אותם אלא זאת התוצאה של כל התהליך הרגשי שהם עוברים בזכות ההקלדה, הסינכרון הזה. הקשר בין הפנים לחוץ. הקשר בין פנים לחוץ מתבצע כשאני מצביע ומגיע לאות המתאימה והוא מתרחש כשאני מביע כלפי חוץ את מה שאני מרגיש בפנים.

ועדיין.. רובם לא ייקחו את האייפד ויגידו "אנחנו רוצים" אבל יש ביניהם כאלה שכבר מתחילים.

האם יש מי שהאייפד נוכח יותר בתוך החיים שלהם? ואיפה זה בא לידי ביטוי?

בהחלט. קודם כל זה מתרחש אצל אלה שעוברים תהליכי שילוב, כי הם אלה שמשתמשים באייפד גם בתוך בית הספר (ואני מאד מקווה שגם בחינוך המיוחד זה יתחיל להיות ככה). הם עושים את זה גם כי יש איתם משלב שנמצא איתם כל הזמן ומעודד אותם לזה.

והם מתחילים להבין שזה הערוץ שלהם, וגם לבצע.

אצל אחרים זה מאד תלוי במידת החשיפה והדגש שההורים נותנים לזה אחר הצהריים. זה לא קורה מעצמו כי זה תהליך שצריך בשבילו סבלנות ואמונה וקשר טוב בין ההורה לילד.

האם את חושבת שלכולם יש את היכולת הבנה הזאת?

אני חושבת שגם אם הם לא מבינים את כל מה שאני אומרת הם מבינים חלק, הם קולטים את המילים, את שפת הגוף, את האנרגיה שלי. יש איזושהי הבנה.

אני לא מתעסקת בעד כמה הם מבינים מילולית. ככל שאני מכירה אותם יותר, אז אני יכולה יותר לדעת מה הם הבינו, כמה הם מבינים, אני יכולה לראות פתאום את התגובה לאיזה מילה מסוימת, אם הם צוחקים או כועסים.

כשאני פוגשת אותם אני יכולה להאריך פחות או יותר איפה הם מבחינת הבנת האותיות.

כל זמן שאת בודקת את התגובה, שאת מבקשת תגובה ברמת הפעולה וברמה של מילוי אחר ההנחיות שלך, לא תקבלי את התגובה הזאת באופן מותאם.

עד היום... גדי, תגידי  לו  "לך תביא את הבקבוק" אז הוא ילך ויביא  את הכוס... אז הוא לא יודע מה זה בקבוק?! זה הרי מגוחך, כן?

האם יש איזשהו מסר שחשוב לך  להעביר? טיפ כלשהו לאנשים שעובדים עם אוטיסטים?

אני  חושבת  שהמסר הוא שמבחינתנו, הורים, המטפלים, אנשי חינוך, בעל הכוח - לנו אין כאן בחירה. אנחנו  חייבים להגיע להבנה שזה  ערוץ שחייבים לאפשר להם אותו.

ואנחנו צריכים לזכור שזה בידיים שלנו לתת להם את הערוץ הזה.

אני  חושבת  שצריך להסתכל אחורה  ולנסות להיזכר מה  היה  לאנשים עיוורים לפני שהיה  כתב ברייל? לחרשים, לדיסלקטיים.. איך הסתכלו עליהם לפני זמן לא רב, ואיך היום.

 צריך להבין שהתהליך  הזה  אפשרי.  יש כאן מורכבות, הלקות  מורכבת מהרבה  תחומים פגועים. אולי דווקא בגלל זה קשה לראות שהגרעין, הבסיס - הוא תקין.

אנחנו לא יכולים בעצם למדוד את זה בשלב התחלתי על פי שום פרמטר שאנחנו מכירים, אלא רק על ידי זה שאנחנו נותנים להם את הכלי הזה ומתחילים להתקדם ולהתפתח עם זה, בודקים את התגובות שלהם ומאפשרים להם להיות בתוך המקום הזה.

אז אנחנו צריכים בעצם, שוב, להתחיל עם זה ממקום לא בטוח. אבל האפשרות חייבת להינתן.

זה צריך להיכנס לתוך המסגרות החינוכיות וכמובן בעבודה עם ההורים מגילאים מאד צעירים.

בעבר התחלנו בגיל 8, עכשיו זה כבר 6, עכשיו יש לי פניות מגני ילדים להתחיל עם זה... יש כאן שאלה. ברור שעם כל גיל זה מקבל אופי אחר לגמרי וגם.. עכשיו זולגים קצת  למקום אחר.

היתרון של המתבגרים הוא שהם מתחילים להבין עד כמה  הכלי הזה  הוא משמעותי  עבורם. ישנם אלה שאני  יכולה ממש להרגיש שהם מסתכלים עליי והם אומרים "זהו, עכשיו מצאנו.. הגענו למקום..." ממש ממש מרגישים את זה אצלם.

הילדים הצעירים לרוב עוד לא לגמרי מבינים את זה.. הם נמצאים במקום אחר.

הכלי הוא כמובן לא רק המחשב ולוח האותיות אלא כל התפיסה.

חשוב לזכור שלא מדובר בכלי מבחינה טכנולוגית. הטכנולוגיה מאפשרת לזה להיות יותר זמין אבל התהליך מתקיים בזכות  התקשורת, הקשר, האמון, האמונה, היכולת להביע רעיון אישי שלהם מבפנים החוצה.